פסק-דין בתיק ע"פ 8564/07

השופט ס' ג'ובראן:

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 20.9.2007 (פ"ח 3006/06, כבוד השופטים: י' אלרון, ר' סוקול וכ' סעב), בו הורשע המערער ברוב דעות ברצח בכוונה תחילה.

השתלשלות ההליכים עד כה

כתב האישום

• 1.             כתב האישום ייחס למערער רצח בכוונה תחילה, עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), וקשירת קשר לביצוע פשע, עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין.

• 2.             נטען כי המערער, והמנוח חסן אמון, עסקו בסחר בסמים מסוכנים. על רקע הסחר המערער היה חייב למנוח סכום של כ-10,000 ש"ח. המנוח נהג להגיע לביתו של המערער ולדרוש ממנו את כספו. נטען כי ביום 28.11.2005, גמלה בלבו של המערער החלטה לגרום למנוח חבלות חמורות בגופו על מנת שיפסיק לדרוש את החוב. לשם ביצוע התכנית הוא  גייס חבורת אנשים על מנת שיעזרו לו בביצוע תוכניתו.

• 3.             בהמשך התקשר המערער למנוח והזמינו להגיע לאזור הסמוך לביתו. הוא אסף את ארבעת חבריו על מנת להתכונן למפגש המתוכנן עם המנוח. החבורה הצטיידה בשתי אלות והמערער נטל עמו סכין מתקפלת בכיסו. לאחר שנאספו כל חברי הקבוצה, נסעו כולם למקום המפגש המתוכנן. המערער מתמקם במקום גלוי, ואילו שאר חבריו הסתתרו במקומות מסתור שונים. בהמשך הגיע המנוח לאזור. המערער התקשר אליו, הודיע לו על המיקום המדויק של המפגש והמתין לו. המנוח הגיע יחד עם קרוב משפחתו ששמו עבד אמון. כשהגיעו לגן יצא המנוח מהרכב וניגש לפגוש את המערער. עבד נותר מאחור, ממתין ליד הרכב. זמן קצר לאחר שהחלה השיחה בין החלו השניים להתקוטט. נטען כי במהלך הקטטה שלף המערער את הסכין שהביא עמו ודקר את המנוח מספר פעמים בפלג גופו העליון, ובכלל זה דקירה אחת בגרונו. נטען כי המערער פעל בשלב זה מתוך החלטה להמית את המנוח, ותוך שהוא מבין את תוצאות מעשיו.

• 4.             במקביל לקטטה שבין המנוח לבין המערער, יצאו ארבעת החברים על מנת לסייע לו. חלק מהחברים חבטו במנוח באלות שבידיהם, תוך שהם גורמים לו לחבלות שונות בגופו. כמו כן התפתחה קטטה בין עבד אמון לבין החברים, ותוך כדי כך דקר עבד את אחד החברים ברגלו בעזרת הסכין שנשא עמו. לאחר מכן המנוח ועבד נמלטו מהמקום במכוניתו של המנוח, אולם לאחר נסיעה קצרה התמוטט המנוח ונפטר. נטען כי מותו של המנוח נגרם עקב הדקירות שדקר אותו המערער, ובמיוחד הדקירה בצוואר, שגרמה למנוח לפגיעה בווריד הצוואר ולדימום רב.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

• 5.             ביום 20.9.2007 ניתנה הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, אשר כאמור קבע בדעת רוב (כבוד השופטים ר' סוקול וכ' סעב) כי המערער רצח את המנוח בכוונה תחילה. לעומתם סבר שופט המיעוט (כבוד השופט י' אלרון) כי במקרה דנן יש ספק-רצח, ומשכך יש לזכות את המערער מביצוע עבירת רצח ולהרשיעו בעבירת ההריגה. עוד הורשע המערער בעבירת של קשירת קשר לביצוע פשע.

• 6.             שופט הרוב ר' סוקול קבע בפן העובדתי כי בהתאם לראיות שנפרסו בפני בית המשפט, המערער קבע את הפגישה עם המנוח, וזימן את חבריו על מנת להכותו ולגרום לו חבלה, מתוך תקווה שבעקבות זאת הוא יחדל מלדרוש את כספו. במהלך הקטטה הוא דקר אותו 9 דקירות, ובהן הדקירה בצווארו, ואף אדם אחר לא דקר את המנוח. על כן נקבע כי מותו נגרם מהדקירות שדקר אותו המערער ומהחתכים שגרם לו, ובמיוחד מהדקירה בצוואר. את קביעותיו אלו בפן העובדתי ביסס כבוד השופט ר' סוקול על האדנים הבאים:

          ראשית, הרקע לסכסוך בין המנוח למערער - נקבע כי מחומר הראיות ברור כי המנוח דרש מהמערער לשלם לו כספים, והוא סירב. עוד נקבע כי ברור מחומר הראיות כי המנוח פנה למערער ודרש את החוב מספר רב של פעמים לפני יום האירוע, בין בשיחות טלפון ובין בניסיונות לבקר אותו בביתו. כמו כן ברור כי ביום האירוע זימן המערער את המנוח על מנת לנסות להיפטר מדרישותיו.

          שנית, גיוס הכוחות וההכנה למפגש - נקבע כי ממכלול הראיות מתבקשת המסקנה כי המערער החליט לגרום למנוח לוותר על תשלום החוב, ועל כן יזם את המפגש. הוא תכנן לאיים עליו ואף לחבול בו, על מנת שזה יניח את ידו מדרישת החוב. נקבע כי בחירת המקום, גן חשוך, איסוף החברים, הצטיידותם בשתי אלות ובסכין, ההסתתרות בין השיחים והדברים שאמר המערער לחברים לפני המפגש מעידים כי כוונתו הייתה לפגוע במנוח. עוד נקבע כי גם העובדה שמקום המפגש נמסר למנוח רק ברגע האחרון, לאחר שכבר הגיע לשכונה והסתובב בה, מלמדת כי המערער ביקש להכין את המארב בטרם המפגש. עם זאת נקבע כי יש לקבל את גרסתו של המערער, לה מסכימה גם המשיבה, כי הוא לא תכנן מראש לגרום למותו של המנוח, אלא התכוון רק להכותו ולהפחידו ובכך להרחיקו מעליו.

          שלישית, דקירת המנוח בזמן הקטטה - המערער טען כי דקר את המנוח רק כ-3 דקירות, ואם נמצאו סימני דקירה נוספים, הרי שמישהו אחר דקר את המנוח. בנוסף עולה כי המערער גם כפר בכך כי דקר את המנוח בצווארו. המערער טען כי גרסתו זו נתמכת הן בעדותו של עבד אמון אשר אמר לחובש כי המנוח נמצא עם סכין תקועה בצווארו. והן בעדותו של עבד אשר אמר כי המנוח אמר לו "דוד והחבר'ה שלו דקרו אותי". צוין כי ניתן לחשוב כי דברים אלו מעידים שהמנוח סבר כי פרט למערער דקרו אותו גם אחרים. כבוד השופט ר' סוקול לא קיבל גרסה זו. נקבע כי מעדותו של המומחה עולה כי המנוח נדקר 9 פעמים בפלג גופו השמאלי. עוד עולה כי מסימני הדקירה לא ניתן לקבוע אם כל הדקירות נגרמו על ידי להב אחד או על ידי מספר להבים, וכן לא נמצאו מאפיינים מיוחדים לסכין או לסכינים מהן נדקר המנוח. על כן נקבע על ידי  השופט ר' סוקול כי כל הדקירות נעשו על ידי המערער, וזאת מהטעמים הבאים:

          (א)    אין להסתמך על דברי המנוח - בכל הנוגע לדבריו של עבד שהעיד על הדברים שאמר המנוח לפני מותו, נקבע כי אמרתו זו אינה מלמדת בהכרח כי כוונת המנוח הייתה שיותר מאדם אחד דקר אותו. נקבע כי דברים אלו יכולים להתפרש על רקע העובדה שהוא הותקף גם על ידי חבריו של המערער. עוד נקבע כי אילו המנוח היה רואה אדם נוסף שדקר אותו, היה צפוי שיציין כי נדקר על ידי שניים וכדומה. זאת ועוד, נקבע כי אפילו הוא סבר כי נדקר על ידי מספר אנשים, אין בכך כדי לשכנע שכך אירע, כאשר כל שאר הראיות מצביעות אחרת. נקבע כי בהחלט יתכן שקרבן אלימות, בשעת הקטטה, לא ידע בדיוק מי וכמה דקרו אותו. זו אינה ראיה מספקת ואין בה כדי להטיל ספק בראיות חד משמעיות אחרות.

          (ב)    אף אחד לא החזיק סכין מלבד המערער ועבד אמון - נקבע כי המערער עצמו כאשר השיב לשאלה אם למישהו אחר הייתה סכין אמר: "אני בטוח במאה אחוז שלא, כפי שהבנתי מכולם". נקבע כי כך עולה גם מעדויות כל שאר המעורבים, אשר כולם העידו כי איש מהם לא החזיק בסכין. עוד עולה כי איש מהמעורבים לא ראה כל אדם אחר דוקר את המנוח, פרט למערער. נקבע כי מהעדויות הוברר כי חבריו של המערער הכו את המנוח באלות בלבד, ולא הובאה כל עדות התומכת באפשרות שמי מהם דקר אותו. עוד נקבע כי גם האפשרות שעבד, קרוב משפחתו של המנוח, דקר את המנוח אינה סבירה.

          (ג)     אזורי הדקירות בגוף המנוח - כל סימני הדקירה מופיעים באותו אזור - בפלג גופו השמאלי של המנוח. נקבע כי אילו אדם אחר היה דוקר אותו, לא צפוי היה שידקור דווקא באותו אזור. סימני הדקירה כולם תואמים את עדותו של המערער, וכולם מצויים בחלק השמאלי של גופו של המנוח.

          (ד)    אין לקבל את הטענה כי המנוח נותר עם הסכין תקועה בצווארו - נקבע כי הנחתו של המערער כי המנוח נותר עם סכין תקועה בצווארו אינה מתיישבת עם הראיות. צוין כי גרסתו של עבד לפיה ראה את הסכין בצווארו של המנוח הובאה בהודעתו הראשונה, שבה טען כי כלל לא נכח בזירת האירוע, וכי המנוח יצא מהרכב וחזר פצוע. נקבע כי אין חולק שזוהי גרסה שקרית שהובאה על ידי עבד כדי להרחיק את עצמו מזירת האירוע. לאחר גרסה ראשונה זו לא חזר עבד על הטענה שהסכין נותרה נעוצה בצווארו של המנוח. עוד נקבע כי העד המומחה סבר כי בשים לב למקום הדקירה ולכיוון הדקירה, סביר שהסכין הייתה נופלת ולא הייתה נותרת נעוצה בצווארו של המנוח.

          (ה)    המנוח לא נדקר באף סכין אחרת - נקבע כי אין כל ראיה שסכין כלשהי מבין הסכינים שנתפסו שימשה לדקירת המנוח, ומכאן המסקנה המתבקשת היא כי הסכין שהביא המערער ואשר לקח עמו בתום האירוע היא ששימשה לכל הדקירות במנוח.